ותדבר מרים ואהרן במשה. נסמכה זאת הפרשה לשאלת הבשר. להורות כי יצאו מרעה אל רעה. וכמו שישראל הוציאו דבה על המן ולקו בעונם. כן אהרן ומרים חטאו בהוצאת דבה על משה ולקו עליה. וכל זה להורות שהותרה הרצועה אפי' בגדולים ובצדיקים ולזה אמר ותדבר מרים ואהרן במשה וחשדוהו במה שלא היה בו. כי חשבו כי פרישת האשה היתה בסבת היותו מגדיל עצמו בנבואה. ולזה אמרו הרק אך במשה דבר ה'. קודם מ"ת ואחר מ"ת. הלא גם בנו דבר. קודם שדבר אליו ואחר שדבר אליו. ולא פירשנו מדרך ארץ. וזהו הרק אך. ב' מיעוטין קודם יציאת מצרים ואחר יציאת מצרים. והם לא דברו נכונה במשה כי האיש משה עניו מאד. ואינו עושה דבר זה כדי להתגאות כי הוא עניו מאד מכל האדם. והוא בעל ענוה ושפלות מכל האדם. והרמז בזה כי בלי מדרגת הנבואה אלא מצד היותו איש מופשט מנבואה. היה עניו מכל האדם. וזהו והאיש משה עניו מאד וגו'. וא"כ איך יתגאה בנבואה. ורמז ג"כ באומרו עניו מאד. על מה שאמר מאד מאד הוי שפל רוח. ומכאן הוציאו התנא כי אחר שהוא היה עניו מאד היה שפל מאד. ואחר שאמר מכל האדם שפי' יותר מכל האדם. בכאן כלול מה שאמר מאד מאד הוי שפל רוח. באופן שבענותנותו ובשפלותו שתק ולא ענה להם דבר כאלו לא שמע. ומכאן אמרו ג"כ שומעים חרפתם ואינם משיבים עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש וגו'. ונענה כמי שהיה בכאן שהשיב בעבורו:
ואמר ויאמר ה' פתאום אל משה ואל אהרן. ולכן אמר למעלה וישמע ה' להורות כי ה' שמע ויתעבר. אבל משה לא שמע לפי שעשה עצמו כאלו לא שמע. לפי שהיה עניו מאד. ולזה אמר ג"כ פתאום בענין שלא יחשדו למשה שהוא נתרעם לשם מהם. לזה אמר ויאמר ה' פתאום בלי הפסק ושהות. אלא שהשם מעצמו קנא לכבודו. ולזה אמר ג"כ וישמע ה'. להורות שהוא שמע הדבר ולא מפי משה. ולזה קרא למשה עם אהרן ומרים להורות שלא נפרש משה מהם בשום זמן. ואחר שראו זה ויקרא אהרן ומרים להפרישם ממשה. ויאמר שמעו נא דברי. כלומר עד עכשיו אתם דברתם במשה. עכשיו שמעו אתם ואדברה אני. או שיאמר שמעו עתה דברי שאדבר לכם לכבוד משה. אבל לעד לעולם לא תשמעו דברי בעונש זה. בענין שלא תאמרו הלא גם בנו דבר. ולזה לא רצה לעשות מהם נביאים לומר אתם נביאים ובמראה אליכם אתודע. אלא אם יהיה נביאכם. כלומר הנביאים שלכם. במראה אליו אתודע. כי זאת היא אספקלריא שאינה מאירה. או במראה יותר תחתונה שהיא בחלום. ואחר שאין אתם נביאים. איך תוכלו לשפוט ולדבר על משה. כי משה פה אלפה אדבר בו והוא למעלה מכל הנביאים. ורמז באומרו לא כן עבדי משה וגו'. להורות שכל הנביאים השגתם והשפעתם ממשה. לפי שהוא מארי דביתא אדון הבית. והוא האיש אדוני הארץ. שהוא מקום יניקת כל הנביאים מאספקלריא שאינה מאירה שהיא אל שדי כמוזכר באבות. ולכן כל הנביאים אמרו כ"ה אמר ה' צבאות כי זה מקומם. והיא נקראת בית אלהים. אבל משה בכל ביתי נאמן הוא. וזה הבית הוא נאמן עליה נגיד ומצוה. ולפי שנבואתם מזה המקום הם מושלים משלים וחידות. אבל משה השגתו אספקלריא המאירה. וזהו ומראה ולא בחידות ולא מראה כבראשונה. ואע"פ שהשגתו גדולה. בכל יום ויום רוצה להתדבק יותר למעלה. וזהו ותמונת ה' יביט. בכל יום ויום הוא מביט למעלה לעלות ממעלה למעלה:
ורמז ג"כ באומרו בכל ביתי נאמן הוא. להשיב להם על מה שאמרו כי אשה כושית לקח ונפרש ממנה אבל אתם לא עשיתם כן. לזה אמר לא כן עבדי משה כמותכם. כי משה בכל ביתי נאמן הוא. ואחר שהוא בעל הבית. בעל אשה הוא. ואינו צריך אשה אחרת. אחר אשר הוא מתדבק בשכינה הנקראת אשה יראת ה'. והיא האשה הנצבת עמו ועם ישראל בגלותם. כאומרו לא מאסתים ולא געלתים לכלתם כתיב. וזהו בכל ביתי נאמן הוא. וא"כ מדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה. אחר שכל דבריו הם נוראים ונפלאים. ומי יבא עד תכונתם כאומרו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך:
ויחר אף ה' בם וילך. ועשה רושם בהם. וזהו ויחר אף ה' בם. אבל בו אינו נופל חרון אף. כי עוז וחדוה במקומו. וזה שאמרו כל חרון אף שבתורה עושה רושם במקבלים. והרושם הוא והנה מרים מצורעת כשלג. ולפי שאמר בם. וכאן לא נענשה אלא מרים ולא אהרן. חזר לומר ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת. שרמז בזה שפנה אליה והביט בה. ואולי נגעה בו או זרקה רוק מפיה בבגדיו וטמאתו עד שהוצרך טהרה וטבילה וזהו ויפן אהרן. אח"כ מצאתי סמך לדברי שאחז"ל מאי ויפן אהרן שנפנה מצרעתו. והוא כמו ופנו את הבית. רמזו בזה כי אחר שכתוב ויחר אף ה' בם ג"כ נענש אהרן אבל נפנה מיד מצרעתו בהשגחת השם:
אל תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו. הרמז בזה שאהרן אמר למשה שלא ישית עליהם חטאת. כי לא חטאו מרצונם ומדעתם אבל היו אנוסים. כאומרם אין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנס בו רוח שטות. וזהו אשר נואלנו ואשר חטאנו. ורמז עוד בדבריו כי כבר היה יודע ומכיר אותם שהיה אחיו ועצם מעצמיו. ודבקים אל ה' תמיד והולכים בדרכיו ולא נסו ללכת באלה. אבל עון הרבים גרם להם לחטוא. לפי שהיתה עת רעה מוכנת לפורענות. אחר שישראל יצאו מרעה אל רעה ממתאוננים למתאוים. וממתאוים לדבת המן. ומדבת המן לדבת משה. וזהו אל נא תשת עלינו חטאת. לפי העת והעונה הזאת אשר היא עתה עת רעה. וזהו אל נא כי לא היה לו לומר אלא אל תשת עלינו חטאת. וזהו אשר נואלנו ואשר חטאנו כמו שנואלו וחטאו ישראל. וזהו אל נא תהי כמת. כי אע"פ שחטאה חטא עצום והיא חייבת מיתה וצרעת. אין זה עת ראוי לעונש גדול כזה. כי העונש ראוי שיהיה לפי הזמן ולפי המקום. וכן רמז באומרו אל נא תהי כמת. להורות שאין כל האנשים ראויים שיהיו שוים בעונש. כאומרם במצרים והגד לעמי פשעם אלו ת"ח שאפי' שגגות נעשות להם כזדונות וכו'. וכן עונש הנשים אין ראוי שיהיה שוה לעונש האנשים. וכמו שמוזכר בע"ז שהיתה אומרת אשתו של ר"מ דעתן של נשים קלה חוץ מברוריה. ולכן אמר אל נא תהי אחותינו זאת כמת אחר וכפושע אחר. לפי שהיא אשה ודעתה קלה ומתחלת בריאתה היא רפת המזג נמסת ההרכבה. באופן שבצאתו מרחם אמו. מיד יאכל חצי בשרו של זה המת שהיא אחותינו. ואין לה הכנה טובה כמו האדם. וכשראה משה שטענותיו צודקות. אמר אל נא רפא נא לה. סידר בתפילתו השני דברים שאמר אהרן. הא' כי לפי העת שהיא עת רעה יש לו להביט. אחר שהיא היתה צדקת. וזהו אל נא כלומר ברחמיך יש לך להביט לזה העת וזהו אל נא. וכן יש לך להביט שהיא אשה ודעתה קלה ואינה ראויה לעונש כזה. וזהו רפא נא לה שהיא אשה. ולכן לא הזכיר שמה כאומרם בברכות שאין להזכיר שם החולה בתפלה. וחזר לומר רפא נא. להורות שאחר שישראל היו ראויים ליסע מיד ונתעכבו בשבילה. וי"א שכבר התחילו ליסע דגל יהודה וחזרו לכבודה. ראוי שתביט לזה העת שיש בו טורח צבור ולכן רפא נא לה. ולהורות על זה אמר והעם לא נסע. מכלל שהיו ראויים ליסע ונשתהו לכבודה ומיד נסעו וזהו ואחר נסעו העם מחצרות:
